דף הבית של בולו'בולו
מה זה בולו'בולו?
דפדוף בספר
הגלריה: באנרים, תמונות, תקשורת
שאלות ותשובות
איפה ניתן להשיג את הספר?
ההוצאה לאור
בולולינקים

אוב - ז.ע.פ.




ההנגאובר הגדול

זה התחיל בצורה מבטיחה מאוד. בתקופה הפלאוליתית (לפני כ- 50,000 שנה) היינו עדיין מעטים. מקורות התזונה מן הצומח ומן החי היו בשפע, וההישרדות שלנו תבעה רק מעט זמן ומאמצים לא רבים. כדי ללקט די שורשים, גרגרים, אגוזים, פירות או פטריות, וכדי לצוד כמה ארנבות, איילים, קנגורואים, דגים, עופות או לטאות (או, נוח מכך: לתפסם בנפלם) נדרשו מאתנו רק שעתיים או שלוש ביום. במחנות שלנו, בבקתות העלים או במאורות, צרכנו ביחד את הבשר או את הצמחים שליקטנו, והעברנו את שאר זמננו בנמנום, בחלומות, ברחצה, בריקודים, בהתגפפויות ובסיפור סיפורים. אחדים החלו לצייר על קירות הסלעים, אחרים פיסלו בעצמות או בגזרי עץ, או המציאו מלכודות חדשות או שירים חדשים. בלי חשש נדדנו בסביבתנו בכנופיות של כ- 25 אנשים, בלי כבודה ובלי רכוש, בלי מחויבויות משפחתיות ובלי מנהיגים, בלי מורא ובלי דת. מתוך שני מיליון שנה חיינו רק במשך 10,000 שנה בצורה אחרת. 99.5 אחוזים מן ההיסטוריה שלנו מדברים בעד עצמם. התקופה הפלאוליתית, הקרובה אלינו יחסית, הייתה העיסקה הטובה ביותר בשבילנו עד כה; כך טוענים לפחות המחקרים החדשים יותר. תקופה ארוכה ומאושרת בהשוואה למאתיים שנות הסיוט התעשייתי הנוכחי.


החל מאותו רגע יכלו היסטוריות רבות להתפתח. אחת מהן היא ההיסטוריה שלנו - מעין התחלקות עם השלכות עצומות. מישהו בטח התחיל לשחק עם זרעים וצמחים, וגילה כך בהדרגה את החקלאות. זה נראָה בתחילה רעיון טוב: במקום לרוץ אחרי צמחי המאכל, מעתה היה זה אפשרי לגדלם בקרבת המחנה. אבל עכשיו היה עלינו להישאר מספר חודשים לכל הפחות באותו המקום, לשמור על כמות מספקת של זרעים, לחלק בינינו את העבודה, לתכנן מראש, לדכא צרכים מיידיים. במקום לחיות עם הטבע התחלנו לחיות באמצעות הטבע, וראינו אותו יותר ויותר כשותף הפכפך שאין לסמוך עליו, ולעתים כמקלקל שמחות נבזי. גילינו את הפרודוקטיביות, את פריון העבודה: הקשר בין העבודה שלנו להיקף התפוקה. קיומה של משמעת נעשה חשוב יותר מן המזל בציד. והמכלול הזה השתלשל אז בצורה אומללה: על הנשים, שעד אז בעיקר ליקטו, נכפתה עבודת השדה. אז באו הגברים עם בהמות הדיש ועם המחרשה. הנשים איבדו את מעמדם השווה ודוכאו יותר ויותר. כנחמה ניתן להן פולחן האלה הגדולה. מגדלי הבהמות הכפיפו אליהם את האיכרים, התהוו מדינה, מעמדות של לוחמים, מלחמת העולם הכללית הנמשכת עד היום. קשה לשחזר מה בדיוק השתבש באותם זמנים, אך מה שברור הוא שבכך התנסינו בדבר-מה אווילי לחלוטין. במקום לחיות במגוון לא מסודר של צירופים, אלה בין אלה ואלה מעורבבים באלה, בנינו לעצמנו פירמידה של דיכויים: מלכים - גברים - נשים - ילדים - חיות - צמחים. ההיסטוריה הזאה ודאי שלא הייתה "הכרחית", אך כינון החלשים התבצע כבר בשלב מוקדם מאוד.


עם הופעתן של הציביליזציות העתיקות במסופוטמיה, בהודו, בסין ובמצרים, הפך כבר שלטון המדינה, הפיקוח של המרכז על החברה, למטרה בפני עצמה. באותם רגעים נוצרה שאלת "הכוח", כלומר שאלת ההשפעה על המרכז הזה. וכך התחיל הסיפור, "הבריחה הנצחית הזאת קדימה", הנקראת גם קידמה. עד כמה הורע לנו תמחיש העובדה כי מעתה החלו נצרכים חלומות ואוטופיות על זמנים קסומים, על גן-העדן, ארקדיה, אטלנטיס וכו', כאידיאולוגיות מצדקות או מנחמות. הגברים שבמרכז אמרו לנו כי רק ארגון הדוק ואמצעי ייצור משופרים יוכלו להשיב אותנו אל אושרנו. התחלנו לעבוד למען אשליית הקידמה. אלה שזיהו את ההטעיה וביקשו דרך קיצור אל גן-העדן נרדפו, הוגלו, הוכו או נטבחו כמורדים, בוגדים, כופרים או ברברים. החמולות והשבטים שלנו הושמדו במחי יד, היינו לזרים על אדמתנו, ואולצנו לעמוד חסרי הגנה מול ארגוני הכפייה ההיררכיים. במקום שעתיים, עבדנו עתה עשר שעות ויותר באתרי הבנייה ובשדות של הפרעונים ושל הקיסרים, מתנו במלחמות שלהם, וסחרו בנו על פי שרירות לבם. הפכנו לבהמת עבודה ומדינה.


עם התיעוש לא השתפרו פני הדברים. לאחר שהאיכרים למדו להתחצף ובעלי המלאכה נעשו עצמאיים, פתחו אדוני המרכז ביוזמה חדשה. אמצעי הארגון והכפייה החדש נקרא עתה בית-חרושת. הם אספו אותנו מן הרחובות וכלאו אותנו בסככות המטונפות והרועשות האלה, במקום שבו הכתיבו לנו המכונות קצב עבודה חדש. הדיכוי נעשה מוגבר ואוטומטי. המכונה היא בו בזמן גם אמצעי ייצור וגם אמצעי ענישה: מי שאינו מקבל את דינה, נענש באמצעות "תאונה". הקידמה שוב התבטאה רק בעוד יותר עבודה ובתנאי מחיה עוד יותר רצחניים. החברה בכללותה, הפלנטה כולה, הפכו למכונת עבודה ענקית. ומכונת העבודה הזאת הייתה בעת ובעונה אחת גם מכונת מלחמה, שהרי שלום ועבודה מוציאים זה את זה אהדדי. כיצד יכול מישהו, שהעבודה מחריבה אותו אט-אט, להגן על עצמו מפני כך שהמכונה תשמש להריגתם של אחרים? שלילת החירות של האחד היא תמיד איום על חירותם של האחרים. התעשייה תמיד תעשיית חימוש, גם בעתות "שלום". בין שהיא מנהלת את המלחמה הקטנה ששמה "יום-יום", ובין שהיא מנהלת את המלחמה הגדולה ששמה "מלחמה". האחת אינה מתקיימת ללא האחרת.


מכונת העבודה הפלנטרית (מע"פ)

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטרית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?


מכונת העבודה היא היום מלכתחילה מכונה פלנטרית: היא זוללת באפריקה, מעכלת באסיה ומחרבנת באירופה. היא מתוכננת ומפוקחת על ידי רשת של פירמות, בנקים, גופים מדינתיים, מחזורי דלקים וחומרי גלם. הרבה אשליות מתרוצצות בדבר משמעותם של גושים, אומות, עולם ראשון, שני, שלישי, צפון ודרום. כל אלה הם רק פחות או יותר גלגלים גדולים באותה מכונה, ועצמאות לאומית היא רק חזיון תעתועים, האמור להסיח את דעתנו מכך (ולאחרונה, המדיניות של קרן המטבע הבינלאומית הייתה לפחות אמורה לפקוח את עיניהם של מי שעוד חיו באשליה). כמובן, המע"פ מורכבת מחלקים שונים, המתנגשים זה בזה, מסיטים זה את זה ובולמים זה את זה. המע"פ דווקא ניזונה בדיוק מן האנרגיה המופקת מן הסתירות הפנימיות שלה: עובדים לעומת הון, הון פרטי לעומת הון מדינה (קפיטליזם לעומת סוציאליזם), התפתחות לעומת תת-התפתחות, מצוקה לעומת בזבוז, מלחמה לעומת שלום, גבר לעומת אישה וכו'. המע"פ אינה מערכת אחידה, "נוקשה", אלא היא משתמשת בסתירות כדי לשנות את צורתה, להתרחב ולהתעדן. היא דומה לאורגניזם ביולוגי יותר משהיא דומה לענק מכאני. בשונה ממערכות פשיסטיות או תיאוקרטיות, או מ-"1984" של אורוול, היא בהחלט זקוקה לכמות "בריאה" של התנגדות, אי-שקט, פרובוקציה ומרידה. באותם מקומות שבהם היא חזקה, היא מיטיבה לעכל איגודי עובדים, מפלגות שמאל, תנועות מחאה וחילופי משטר דמוקרטיים. כאשר הדמוקרטיה אינה מביאה לה עוד תועלת, היא נאחזת בדיקטטורה. כאשר הלגיטימציה שלה נקלעת למשבר, עומדים לרשותה בתי סוהר, עינויים והגליה לעת צרה. האפשרויות האלה, חשובות ככל שיהיו עבור הנוגעים בדבר, עדיין אינן מהותיות להבנת תפקודה של המע"פ.


כולנו רכיבים של המכונה הזאת, אנחנו המכונה (חלקיה הטכניים של המכונה - השקעות, מבנים, מנועים, מכונות וכו' - הם העבר שלנו שנדרס). אנחנו מציגים את המכונה זה לזה, למען עצמנו. אין זה חשוב אם אנחנו מאוד מפותחים, רק מתפתחים או בכלל לא מתפתחים, אם משלמים לנו את שכרנו או לא, אם אנחנו עצמאיים או שכירים - כולנו מתפקדים למען המכונה. במקומות שבהם אין תעשייה מייצאים עובדים למכירה באזורים מתועשים, ובדרך כלל מוכרים אותם "בזול". כך ייצרה אפריקה עבדים בשביל אמריקה, טורקיה מייצאת פועלים לגרמניה, פאקיסטאן לכוויית, גאנה לניגריה, מרוקו לצרפת. במקומות שעדיין לא התערבו בהם מספיק, האנשים משמשים בתור דקורציה ציורית לצורכי תיירות: כמו למשל האינדיאנים בשמורות טבע מסוימות, הבאלינזים, הפולינזים, הכורים, החוצבים. המע"פ מדלגת מעל כל ניסיון לניתוק או ל"שחרור", מגיעה חזרה אל כל "הדרכים הלאומיות". גם מי שסבור לתומו כי הצליח להימלט מאחיזתה של המכונה, ממלא בה אף הוא בסופו של דבר תפקיד - של "אאוטסיידר" (קלוֹשאר, היפּי, יוֹגי, "אורגינלי" וכו'). כל עוד המע"פ קיימת, כולנו נמצאים בתוכה. בינתיים היא חיסלה את כל החברות המסורתיות, או גרמה להן להימצא במגננה ולהידלדל. גם הרחק מעבר להרים, בעמק "שכוח", לעולם אינך מוגן מפני רשויות המס, מנגנוני הגיוס, המשטרה. המכונה מסוגלת לשלוח את זרועותיה לכל מקום על פני הפלנטה בתוך שעות ספורות. אנחנו "מוחזקים", כבושים. אפילו בפינה המרוחקת ביותר של מדבר גוֹבִּי אינך יכול להיות בטוח לחלוטין שאתה יכול לחרבן בשקט ובאין מפריע מתחת לשמיים הפתוחים.


סובסטרוקציה

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על המכונה? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion) - "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מייד על-ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion) - "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

בכל הקשור לחלק השלילי, לחתרנות, אנחנו יכולים לדלות הרבה מן הניסיון העשיר שצברנו במאבקים נגד המכונה. לכל סוגי התפקידים, לכל סוגי העובדים, לכל חלקי העולם, יש צורות חתירה ייחודיות משלו. תפריט חתירה פלנטרי עשוי להכיל שלושה סוגים של חתרנות: דיס-אינפורמציה (פגיעה במידע), דיספּרוֹדוּקציה (פגיעה בייצור) ודיסרוּפְּציה (פגיעה בשכפול).


את שלושת הדפוסים של החתרנות - הדיס-אינפורמציה, הדיספרודוקציה והדיסרופציה - ניתן לשלב ולהעצים, כדי ליצור מצב שיהיה קריטי וקטלני למכונה. כדי שיצליחו להיווצר נסיבות כאלה, יש להתגבר על השסע בין שלושת התפקידים ובין שלושת סוגי העובדים. יש איפוא צורך ביצירת תקשורת שאינה מכוונת למימוש תוכניות הבנייה של המכונה - תקשורת נגד המכונה, או דיסקומוניקציה (Dyskommunikation). משחק הגמר נגד המכונה נקרא איפוא - דיסקוֹ א-ב-ג (ABC-Dysko).

סובסטרוקציה היא אחת הצורות של המדיטציה המעשית, שניתן לציירה בדמות היאנטרה הבאה:


מה זה בולו'בולו
לעמוד הבית של אתר בולו'בולו


אוב - ז.ע.פ. ת.ד. 20559 תל-אביב 61205