לאתר בולו'בולו לאתר אוב - ז.ע.פ.


הם שוב מנסים

.P.M, מחבר הספר "בולו'בולו", מנתח את הפגיעה במרכז הסחר העולמי ואת ה"מלחמה בטרור" במאמר שפרסם חמישה ימים בלבד לאחר ה-11 בספטמבר 2001.


אם נצליח יום אחד לעכל את הזוועה, נהיה חייבים בסופו של דבר לומר לעצמנו: כן, ככה זה, דברים כאלה יכולים לקרות. אנחנו חיים בציוויליזציה של סיכון גבוה.

זעמם של המדוכאים, והטכנולוגיות שאנחנו מצליחים לביית רק בצורה מגושמת, עלולים להתפוצץ לנו בפרצוף בכל רגע וללא כל מטרה. העולם הזה, שנבנה במאתיים שנות קפיטליזם, הוא פצצה טכנולוגית וחברתית.

חייבים לנטרל אותה.

אנחנו היינו כבר בסֶבֶזוֹ (יישוב ליד מילנו שאירעה בו ב-1976 תאונה במפעל כימיקלים - י.א.), בצ'רנוביל, בהתרסקויות מטוסים, באוקלהומה סיטי. מחכות לנו עוד תאונות או התקפות בנשק ביולוגי, הפצצה גרעינית בעיר גדולה, התקפת ההאקרים האולטימטיבית באינטרנט. בעיקרון כולנו כבר קורבנות מסומנים, כולנו כבר מתים. הם כבר היו בווייטנאם, ברואנדה, בשתילה, באין-ספור מלחמות ורציחות, ובנוסף על כך בקטסטרופה המתמדת של הרעב, המפילה מדי יום 35 אלף קורבנות ילדים. רק מאז סוף המלחמה הקרה נספו 40 עד 50 מיליון בני אדם בכ-200 מלחמות. הם אפילו עוד יותר מתים מאתנו. גם הם וגם אנחנו חיים עם הזוועה הזאת כל הזמן.

מרכז הסחר העולמי התפוצץ כבר עשרות פעמים בסרטים, ברומאנים, וגם בפנטזיות הזעם שלנו נגד ארצות הברית, לפני שזה קרה באמת. מנהטן היתה תמיד הסמל של האימפריה וזירת ההתרחשויות של ההתמוטטות שלה ("עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי, ואט-אט השתלט עלי גשר מנהטן המתמוטט, בצהרי אותו יום חם של ספטמבר" - כך נפתח ב-1980 הרומאן הראשון שלי). כל עוד הזעם היה מוגבל לסמלים, ההון העולמי היה יכול לישון בשקט. ההון העולמי אינו פוחד מקטסטרופות, ממלחמות, אפילו לא מהתמוטטות שוק ההון. בסך הכול הלכו לאיבוד כמה מטרים רבועים של שטח משרדי, ובמצב הנוכחי של האבטלה הגוברת אין קושי למצוא תחליף לכוח האדם שאבד. הבניינים מבוטחים, הפְּחָת עליהם שולם כבר מזמן, תעשיית הבנייה כבר תוקעת יתדות כדי ליצור שטח חלופי. קרוגמן, הכלכלן, מעריך כי אבד רק פרומיל מן התוצר החברתי הגולמי של ארצות-הברית. זוהי אם כן בסך הכול רק שריטה קטנה. גם אשראי המלחמה שניתן לבוש - 40 מיליארד דולר - הוא שום דבר, אפילו לא זריקת עידוד יעילה למשק. עמדו שני בולבולים (מֶנְהירים, אובליסקים, עמודי ניצחון) בלב האימפריה, שתי הזמנות שאומרות: אנחנו סמלי המערכת המגלומנית, הפטריארכלית ושונאת החיים, בבקשה תתקיפו אותנו. ולא את המערכת עצמה. סמלים הם לא שום דבר, וכך גם סמלים שכנגד.

לנוכח העוצמה והיהירות של המערכת העולמית, המנווטת על ידי ההון האמריקאי, ולנוכח חוסר האונים שלנו, ההיצמדות לסמלים ולאותות מהווה פיתוי גדול. הפיתוי גדול עוד יותר אצל אלה שלא מגיעים אליהם אפילו פירורים (מדינת רווחה) מההון הזה. בחצי הדרומי של כדור הארץ יש כמה מאות מיליוני צעירים, נשים וגברים, שמבינים שאין להם כל סיכוי להשיג חיים טובים יותר. הם נחסמים על ידי הקצאת המקומות של ההון העולמי, על ידי המשטרים האוטוריטריים שהוא מסבסד, על ידי המבנים הפטריארכליים שהוא משמר. הם נשלטים על ידי אנשים זקנים שמתים מפחד, ושיש להם את כל האינטרסים שבעולם לנתב את הזעם של המאוכזבים למישורים אחרים - דתיים, סימבוליים, צבאיים. היות שהצעירים אינם מסוגלים לנהל מלחמה נגד הקליקות השולטות בהם, הם בוחרים להתאבד (זה קורה גם אצלנו. והמוות הוא ייחודי לכל אחד ואחת, גם כאשר יש אלפים שמתים). בוש אינו צודק כשהוא טוען, שעכשיו התחילה מלחמה של הטובים נגד הרעים. לא, זה הרבה יותר גרוע: ממשיכה המלחמה של הטובים נגד הטובים. בשמן של מערכות סמלים אבסורדיות של הדת מתנהלים מאבקי ראווה עקובים מדם, השולחים אמנם את הטובים אל גן העדן, אך מבחינת אלה הרוצים בסך הכול לחיות חיים צנועים, המשמעות שלהם היא מצוקה וסבל מתמשך. זה לא קשור לא לאסלאם ולא לתרבות המערב. שניהם מתכחשים זה לזה כבר הרבה מאוד זמן. צעדי התגמול שבוש הכריז עליהם אינם יכולים להרתיע את "אויביו". הם נחוצים רק כדי שיהיה ניתן להמשיך לשחק את המשחק. הרעים באמת נמצאים במקום אחר לחלוטין - והצעדים האלה מכוונים אליהם.

מה שבאמת מדאיג את האליטות השולטות במערב, ואת מנהלי המדינות המתוסכלים הפועלים מטעמן בדרום ובמזרח, הוא משהו שונה לגמרי. מאז צ'יאפאס, סיאטל, דאבוס, גנואה (אלה הם רק האירועים ה"סמליים", הפחות חשובים), יש מגמה זוחלת של פרישה והתרחקות מן הפיתויים של הציוויליזציה הקפיטליסטית, וזה נעשה הן בדרום והן בצפון, הן על ידי צעירים והן על ידי מבוגרים. כבר לא מקבלים את האני מאמין של כלכלת השוק החופשי, חוזרים לדבר על תירס, על תפוחי אדמה, אולי גם על דוחן, שואלים איך לגדל אותם ולחיות מהם לנצח נצחים בכמה שפחות עמל ובכמה שיותר זמן לבלות בשאנטי עם חברים. לעומת זאת, ההצעה הנוצצת האחרונה שהונחתה עלינו מן הצד שכנגד, היא לשחק עם תקשורת אלקטרונית כתחליף עלוב לכל אלה. התשתית של כל זה התמוטטה, היפאנים לא רוצים לקנות, הגרמנים לא רוצים לעבוד. חצי מהאנשים לא רוצים בכלל להצטרף למשחק. חוסר החשק, ההתפוררות של האסטרטגיות, ונוסף על כל זה איזו דמות בבית הלבן שכמו נלקחה מבדיחה גרועה. משהו היה חייב לקרות (מעבר לכל תיאוריות הקונספירציה אפשר לומר שלא נעשה דבר כדי למנוע את הפיגוע שהתריעו מפניו כבר זמן רב. העובדה שארבעה מטוסים הצליחו לשהות באוויר זמן רב כל כך, בלי שמערכות ההגנה יגיבו בכלל, היא כבר דבר תמוה כשלעצמו). היה צורך במהלומה משחררת, בגיוס כללי למען המערכת, בפעולה ממוקדת נגד הכיב המדמם של תנועת הפרישה. יש מי שדאג לעצב את הפיגוע כך שייתפס כפעולה מלחמתית (עם מטוסים אזרחיים נגד החברה האזרחית?), כדי שמרכז הכוח יוכל להתנער מן ההתחייבויות החוקיות המועטות שלו (גנואה לא הספיקה) ולפעול נגד כל אחד ונגד כל דבר שאיננו "בצד שלנו". והמנהיגים שלנו, טרוצקיסטים, עצמאים וסוציאליסטים ממוחזרים, מז'וספן בצרפת ועד שרדר בגרמניה, כבר עוברים לדום כמו מושלים של מדינות בארצות הברית.

מה שאנו חווים שוב כיום, הוא את האסטרטגיה של המתח. זה משעמם, מסוכן, ריאקציוני (מי זוכר בכלל היום את שנות השבעים והשמונים?). לפי האסטרטגיה הזאת, האבל והזוועה שאנו חשים ביחס למותן חסר הפשר של אחיותינו העובדות בבנייני המשרדים (אל תלכו יותר למקומות כאלה! תתחילו לפרק אותם לאט ובאופן מבוקר!) אמורים להתהפך על פיהם ולהתבטא בצייתנות ללא סייגים כלפי כוחות ההצלה והנקמה שלנו. אבל אין כל הצלה, והנקמה היא משחק שאין לו סוף (איך היה הקטע עם האפקט המרתיע שאמור היה להיות לעונשי מוות? המחבלים כבר שפטו את עצמם לפני שהם יצאו לטיסה. כבר מראש הם גזלו מבוש את הלוגיקה הטקסאנית שלו. הם היו הבדיחה המקאברית על הוצאתם להורג). לפיתוי הזה, של הסמליות הנגדית, אנחנו חייבים להתנגד. יום אחד בלבד אחרי הפיגוע כבר היה ניתן לראות בוול סטריט את השלט "Business as usual". הביזנס שלהם זה כמובן לא הביזנס שלנו, אבל למה שגם אנחנו לא נמשיך בביזנס שלנו - במלאכת הטווייה של אורח חיים בר-קיימא, בהובלת המשך הדיון על אלטרנטיבות גלובליות? זה יוכל לשמש כמעין סם נגדי, כתרופה נגד הגל של כל אותה התלהמות מיואשת של "להכות בהם אחת ולתמיד", שבוש והסגני-אלופים שלו מבקשים עכשיו לרכוב עליו. והגיע הזמן שסוף-סוף נשכח מהסמלים - עכשיו הזמן להתפנות לדבר ההרבה פחות גרנדיוזי כמובן, עכשיו זה הזמן לדבר האמיתי.

P.M.

16 בספטמבר 2001





תגובות, שאלות, בקשות, הצעות, מאמרי תגובה והערות ניתן לשלוח לכתובת:

אוב - ז.ע.פ., ת.ד. 20559, תל-אביב 61205

וגם בדואר אלקטרוני: דרך אתר ההוצאה


אוב - ז.ע.פ. ת.ד. 20559 תל-אביב 61205